על הלחי של Didi תמיד מודבק פלסטר אחד. "למה לא מורידה אותו?" — שאלה שהיא שומעת שוב ושוב, אבל Didi רק מחייכת וממשיכה הלאה.
ביום שבו נשבה רוח נעימה, יצאה Didi לטיול ונזכרה בזיכרון מהילדות — יום שבו נפלה ובכתה בקול, ושתי ידיים חמות אחזו בלחייה.
לכי לאט לאט עם Didi וגלי מדוע היא לא מורידה את הפלסטר.
ביום שנשבה רוח טובה, יצאתי לטיול
אכלתי ארוחת צהריים טעימה, ויצאתי לטיול קצר ליד הבית.
היום, תוך כדי הטיול, אספר קצת על עצמי — על Didi.
זה לא כלום מיוחד… אבל היום בא לי לספר.
אכלתי יותר מדי בצהריים. היהי, הבישול של Halme — אי אפשר להפסיק לאכול.
אז יצאתי קצת לעכל. אחרת נרדמת כל הזמן.
לא חם ולא קר — רוח שמדגדגת את קצה האף.
בימים כאלה הלב שמח והרגליים צועדות בצעדים גדולים גדולים.
דום, דום, דום.
"למה את מסתובבת עם פלסטר על הלחי?"
הייתי הולכת על שביל אבנים כשבעל המכולת שבא לקראתי עצר ונעץ בי מבט.
"ילדה, גם שבוע שעבר וגם עכשיו — למה יש לך פלסטר על הלחי?"
…שאלה שאני שומעת הרבה. בעצם כמעט תמיד.
בטיול, בסופר, לפעמים גם במעלית. חחח.
בכל פעם אני רק אומרת "סתם, זה הסטייל שלי~" ועוברת הלאה.
אבל היום, תוך כדי הליכה, זיכרונות ישנים התחילו לצוף.
למה אני לא מורידה? באמת רק בגלל שזה נחמד?
ממ… גם זה נכון. אבל משהו גרם לרגליי להאט.
כשמתחילים לחשוב — הרגליים מאיטות
יש לי הרגל — כשאני מתחילה לחשוב, הצעדים שלי מאיטים מאליהם.
הלכתי לאט לאט ונגעתי בעדינות בפלסטר שעל לחיי.
אז נזכרתי — זה היה אז.
כשהייתי קטנה מאוד. הרבה הרבה יותר קטנה ממה שאני עכשיו.
היום שנתקלתי באבן ובכיתי בקול
נתקלתי באבן ונפלתי. אאוץ!!
הברך נשרטה, הלחי נשרטה. בכיתי בקול — ממש בקול גדול.
ואז הגיעו ידיים חמות.
אחזו בשתי לחיי, נפחו פו-פו, והדביקו כאן פלסטר אחד.
"עכשיו הכול בסדר."
