Didi פוגשת ביער חברים — בעלי חיים וצמחים — שזקוקים לעזרה, אחד אחרי השני.
בכל פעם שהיא רוצה לעזור, צצה מולה צומת דרכים: צד אחד באמת עוזר, והצד השני דווקא מקשה על החבר.
איזו דרך באמת מתאימה לשומרת טבע? ובסוף — גם הסוד של אותה צבה עם האוזניים האדומות שראינו בהתחלה נחשף.
ליד הבריכה — אוזניים אדומות, האם זה בסדר?
חציתי את הבריכה השכונתית, וראיתי צבה אחת על סלע, מתחממת בשמש.
בצד הראש שלה — פס אדום בולט. צבע כל כך חי!
הסתכלתי עליה הרבה זמן כי היא הייתה יפה, אבל משהו בלב שלי לא הפסיק לדגדג.
בבריכה של השכונה שלנו תמיד היו רק צבים עם שריון עגלגל.
אז החברה הזאת עם האוזניים האדומות… מאיפה היא בעצם?
לקחת אותה הביתה ולגדל? או פשוט להשאיר אותה כאן? לא הצלחתי להחליט מה נכון לעשות.
למזלי, היה לי משהו ביד. פתחתי ב־WAGZAK JUMP את "שומרי המערכת האקולוגית".
באמצע היער — פתאום צומת
נכנסתי לתוך המסך, ופתאום נפרש מולי יער אמיתי.
יש שם עצים, יש בריכה, ובעלי חיים קטנים מתרוצצים סביב.
מהיום אני שומרת המערכת האקולוגית של היער הזה.
אבל בכל צעד שאני עושה, צצה לי מתחת לרגליים צומת דרכים.
בצד אחד חץ ירוק, ובצד השני חץ אדום.
"איזו דרך באמת עוזרת?" בכל בחירה רואים מה קורה אחר כך. אוי, מרגש!
הצומת הראשון — דוב שרגלו לכודה
עמוק בתוך היער פגשתי דוב גדול עם סהר לבן על החזה.
זה הדוב השחור האסיאתי. חבר נדיר שחי בהרים של קוריאה, ויש ממנו כל כך מעט שחייבים לשמור עליו.
אבל הוא לא הצליח להזיז את הרגל וגנח כל הזמן. כשהתבוננתי מקרוב, ראיתי משהו כמו חוט עטוף סביב הרגל שלו.
זה פח שמישהו הניח בהיחבא ביער כדי לתפוס בעלי חיים.
הנה הצומת. לאיזה צד?
הדרך האדומה — מפחיד, אז נעבור הלאה ונעמיד פנים שלא ראינו כלום.
הדוב יישאר תקוע וגונח, והרגל הפצועה תכאב יותר ויותר. לא, זה לא בסדר.
הדרך הירוקה — "חכה רגע, אני אשחרר אותך!" ולפרק את הפח בעדינות.
בלי להסס בחרתי בירוק!
פירקתי את החוט בזהירות, והדוב שלף את הרגל והתחיל לפסוע לאט על העשב.
בלי שום פציעה! הופ, נשמתי לרווחה.
אולי גם מי שהניח את הפח לא התכוון להיות רע. ובכל זאת, ההרים הם הבית של החיות.
שאסור להניח פחים מסוכנים בבית של מישהו — את זה גם אני למדתי עכשיו. דוב, איזה מזל שאתה בסדר!
הצומת השני — חופן בלוטים
קצת יותר רחוק, ראיתי שכל קרקעית היער מכוסה בבלוטים.
איזה מישהו אסף אותם חופן אחרי חופן ושם בתיק. נראה שהוא רוצה לקחת אותם הביתה כי הם יפים.
לידו עמד סנאי, שהתכונן לתפוס בלוט בפיו אבל קפא וזז במקום במבוכה.
שוב צומת. לאיזה צד?
הדרך האדומה — גם אני אאסוף הרבה לתוך הכיסים כי הם יפים.
ואז ארוחת החורף של חברי הסנאים והחזירי הבר תיעלם. יהיו חברים שיישארו רעבים. לא, אסור.
הדרך הירוקה — להשאיר את הבלוטים במקומם וליהנות מהם רק במבט.
אני בחרתי בירוק, בלי לחשוב פעמיים!
"סליחה, הבלוטים הם בעצם מזון החורף של חיות היער," אמרתי בעדינות, והוא ענה "אוי, לא ידעתי. עוד מעט הייתי לוקח את הארוחה של החיות", והחזיר את הבלוטים לאט לקרקע.
גם הוא לא היה רע, פשוט לא ידע. ברגע שהבין, מיד הפסיק.
למען האמת, גם לי לפעמים בא לקחת אצטרובל יפה הביתה. אבל מעכשיו לא. בשבילנו זה רק פרי קטן, אבל למישהו אחר זאת ארוחה שלמה.
הצומת השלישי — חטיף מתוך אהבה
בדרך החוצה מהיער, ראיתי מישהו שמושיט חטיף לסנאי.
"הוא חמוד מדי~" אמר בחיוך גדול, ואני גם הבנתי את התחושה הזאת. גם אני, כשאני רואה משהו חמוד, רוצה לחלוק איתו כל דבר.
אבל שוב צצה צומת. לאיזה צד?
הדרך האדומה — להצטרף ולתת גם אני חטיף.
אם החיה תתרגל לטעם של אוכל אנושי, היא תתחיל לאט לשכוח איך למצוא בעצמה אוכל. ואז יהיה לה קשה לחיות לבד. רגע, זה בכלל לא נחשב לעזרה?
הדרך הירוקה — להחזיר את החטיף לתיק, ולצפות בה בשקט מרחוק.
אני התגנבתי בעדינות לכיוון הירוק.
"כשנותנים אוכל, זה דווקא מקשה עליהם. הכי טוב לצפות מרחוק," לחשתי בעדינות, והוא ענה "וואו, לא ידעתי שיש דרך אחרת לאהוב", והחזיר את החטיף לכיס.
לאהוב באמת זה לא להתקרב, אלא לצפות בשקט מרחוק. חי־חי, יש כל כך הרבה דרכים לאהוב!
